<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן שס"ד</h1>
<h2>דף כז:</h2>
כתבת עוד כתוב שם [רמב"ן ויקרא י"א ג'] אבל מה [שאמרו] שאינן בלא תעשה על אכילתו לומר שלא נמנענו ממנו והן מותרין, אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי אבל המת למדו בו [ע"ז כ"ט ע"ב] גזרה שוה מעגלה ערופה שאסור בהנאה עד כאן. ויש לחלוק דלסברא זו אחר שבשר מהלכי שתים מותר ואפילו איסור עשה אין בו הדין נותן שלא יותר אלא בשחיטה ויהא איסור אבר מן החי ואיסור בשר מן החי ואסור נבלה וטרפה נוהג בהן וכסברת רבנן [חולין ק"א ע"ב] דאמרי נוהג בטהורין דדרשי כל שבשרו מותר אתה מצוה על אבריו. אבל לסברת הר"מ ז"ל [פ"ב ממאכ"א ה"ג] דאמר דאיסור עשה יש בהן אינן בכלל טהורין ובין בחייהן בין במיתתן אינן אלא באיסור עשה. עד כאן לשונך. תשובה איברא קושטא דמילתא הכי מכרעא דמותר לגמרי דבר תורה דבשרו וחלבו ודמו בחד גונא נינהו וכחדא ילפינן להו בסיפרא [פרשת שמיני פ"ד ה"ד], גם במקצת נוסחאות בגמרא [כתובות ס' ע"א] כתיב אוציא את החלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הדם שהוא נוהג בכל וכו', וכי היכי דחלבו ודמו מותר לגמרי אף בשרו כן. והדין נותן דמנא תיתי לאסור וכל מה שלא אסרתו התורה הרי הוא בכלל התר גמור, דהא דאיצטריך למישרי [כתובות שם] בשרו וחלבו מהוא יתירא דכתיב גבי גמל [ויקרא י"א] ומזה לכם הטמא היינו מן הטעם שכבר פרשו שם לפי שהיה בדין מדין בהמה טמאה שהקלת במגעה והחמרת בחלבה ובשרה כדאיתא (בסיפרי) [בספרא] ובפרק אף על פי [כתובות שם], וכיון דאפקיה רחמנא להתירא הרי הוא בהתר גמור. ודקא קשיא ליה (למה) [למר] אם כן ליבעי שחיטה ויהא אסור אבר מן החי ובשר מן החי וטרפה ונבלה נוהג בו. שחיטה בבשר מהלכי שתים למה אף כשתמצא לומר שהוא בהתר גמור, אטו כללא הוא דכל מותר טעון שחיטה והא איכא חגבים דשרו ואינן טעונין לא שחיטה ולא נחירה, וכדאמרינן בריש פרק דם שחיטה בכריתות [כ"א ע"א] דאמרינן התם אוציא דם חגבים שכולן היתר ואסיקנא מאי כולן התר דלא בעי שחיטה, ומדקאמר שכולן התר משמע דאפילו נחירה לא בעו דאם איתא אין כולן התר. וכי תימא דלעולם טעונין נחירה והא דקאמר שכולן התר משום דנחירה לאו כלום הוא, אם כן מאי קאמר דהא איכא עוף דכולו התר דאין טעון שחיטה אלא נחירה למאן דאמר [חולין כ"ז ע"ב] אין שחיטה לעוף מן התורה ואפילו הכי דמו אסור. וכי תימא סוגיא דהתם כמאן דאמר התם [כ"ח ע"א] יש שחיטה לעוף מן התורה אם כן למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה (גם) [דם] חגבים אינו אסור כדם עוף ואף על גב דאפשר ליה למעוטיה משום דלית בהו טומאה חמורה מכל מקום למאי דקא נסיב ליה טעמא דכולו היתר הוה ליה לאקשויי למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה הא איכא עוף דכולו היתר.
ואם תאמר היתר חגבים בלא שחיטה ובלא נחירה משום דאסיפה כתיב בהו כדגים דכתיב [ישעי' ל"ג] אסף החסיל וכמו שכתב בעל ההלכות ז"ל, אינו מחוור דאפילו דגים לא אתו לן אלא משום דכתיבא בהו אסיפה דידהו [במדבר י"א] גבי שחיטה דאחריני הא לאו הכי לא כקושיין דאקשי בגמרא [חולין כ"ז ע"ב] מויאספו את השלו, ורב יהודה שאמר משום רבי יצחק בן פנחס בריש פרק השוחט [שם] אין שחיטה לעוף מן התורה ואיצטריך למילף מדכתיב [ויקרא י"ז] ושפך את דמו ולא אמר משום דלא אשכחן דאצרכיה רחמנא שחיטה וכל שלא נאסר הרי הוא בכלל היתר, התם היינו טעמא משום דכתיבי גבי חיה דכתיב [שם] אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וחיה צריכה שחיטה דאיתקש לפסולי המוקדשין [חולין כ"ז ע"ב] לפיכך איצטריך קרא למעוטי דאי לא הוה אמינא דטעון שחיטה כחיה. ועוד משום דאיסור [דם] נוהג בו כבהמה וחיה הייתי אומר (שהיה) [שיהיה] טעון שחיטה דכענין זה אמרו [כריתות כ"א ע"א] גבי כוי כדבעינן למימר קמן לפום כן איצטריך למילף ושפך. ודאמרינן נמי [חולין כ"ז ע"ב] ודגים דלית להו שחיטה מנא להו ואיצטריך למילף מדכתיבא אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני, התם נמי מהאי טעמא הוא משום דכתיבי גבי הצאן ובקר ישחט להם [במדבר י"א], הא בעלמא כל דלא כתיבא שחיטה הרי הוא בכלל היתר בלא שחיטה. ותדע לך דהא כוי למאן דאמר בריה בפני עצמה היא לא ילפינן שחיטתו אלא מסברא הואיל ורבייה רחמנא לכל מיליה כבהמה דדמו וחלבו וגידו כבהמה אף שחיטתו כבהמה כדאיתא בריש פרק דם שחיטה [כריתות כ"א ע"א], ומשמע דלעיקר שחיטה קאמר ולא לשני סימנין בלבד כבהמה קא בעי ולאפוקי מסימן אחד (בעוף) [כעוף], ופשט ליה דטעון שחיטה כבהמה הואיל ורבייה רחמנא לכל מילי כבהמה ומינה דאף הוא בשני סימנין.
ואם תאמר אם כן למה הוצרך שם בריש פרק דם שחיטה [כ' ע"ב] למעוטי דם מהלכי שתים משום דלית בהו טומאה קלה תיפוק לי משום דכולו היתר דאינו טעון שחיטה, יש לומר משום דאף הוא אין כלו היתר דאיסור גיד הנשה נוהג בו דאיסור גיד בכף הירך תלייה רחמנא כל דאית ליה כף ועגיל [חולין צ"ב ע"ב], ואפילו בדאית בעוף ועגיל ואית לבהמה ולא עגיל בעיא ולא איפשיטא אבל כל דאית ליה ומינו אית ליה ועגיל אסור, ועוד שאף הוא היה עיקר מעשה, ואם כן אין כלו היתר. ומה שאמרו [כריתות כ"א ע"א] בחגבים שכלן היתר ופרישנא משום דלא בעו שחיטה, לאו למימרא דמשום הא בלחוד קרו להו כולן התר אלא משום שאין נוהג בו לא איסור חלב כבהמה ולא איסור גיד כחיה ולא אפילו שחיטה ונחירה כעוף, והיינו דקרי ליה כולו התר לומר שאין בו שום איסור. ועוד משום דבכל חד וחד בעי לאשכוחי טעמא חדא. ותדע לך דהא בדם בצים דקא יהיב טעמא משום דאין מין בשר ובחגבים עצמן דיהיב טעמא משום דכולן היתר לא היה צריך לזה כלל דהא אפילו הוו מין בשר ואין כלן התר הא נפקי משום דאין בהם טומאה חמורה. וכיון דמהלכי שתים אינן טעונין שחיטה אף איסור בשר מן החי ואבר מן החי אינו נוהג בהן לישראל. והא דדרשי רבנן [חולין ק"ב ע"א] כל שאתה מותר בבשרו אתה מוזהר על אבריו היינו בכל מה שטעון שחיטה או נחירה, דאי לא תימא הכי אם כן לרבנן אף דגים וחגבים שבשרן מותר אתה מצווה על אבריהן, והא ליתא וכדמשמע בשילהי רבי עקיבא בשבת [צ' ע"ב] בדרב כהנא דהוה מעבר שושיבא אפומיה ואמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, דמשמע הא משום בשר מן החי ומשום אבר מן החי ליכא ואפילו אכיל ליה ואפילו לאבריה. ובתוספתא דמסכת תרומות תניא בפרק תשיעי [ה"ו] אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש, פירוש חיים שחותך אפילו בעודן חיים ואוכל. ועוד דאפילו למאי דסבירא ליה למר ליכא משום אבר מן החי דהא רבנן הכי דרשי לא תאכל הנפש עם הבשר [דברים י"ב] אלא בשר לחודיה כלומר שפירש לאחר שתצא נפשו, ואילו בשר מהלכי שתים לאחר שתצא נפשו אסור אפילו בהנאה וכדעת הרב ז"ל אם כן לית ביה משום אבר מן החי דהא לאחר שאין הנפש עם הבשר בשר לחודיה אסור. ולפי מה שאמרנו אף איסור טרפה ואיסור נבלה [אין בו] דכל שאין שחיטה ונחירה בסימנין ליכא לא משום טרפה ולא משום נבלה. ומיהו מסתברא דמצות פרוש בבשרו איכא, מדאסרינן חלבו לגדול כשלא פירש.
<h2>דף קב.</h2>
כתבת עוד כתוב שם [רמב"ן ויקרא י"א ג'] אבל מה [שאמרו] שאינן בלא תעשה על אכילתו לומר שלא נמנענו ממנו והן מותרין, אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי אבל המת למדו בו [ע"ז כ"ט ע"ב] גזרה שוה מעגלה ערופה שאסור בהנאה עד כאן. ויש לחלוק דלסברא זו אחר שבשר מהלכי שתים מותר ואפילו איסור עשה אין בו הדין נותן שלא יותר אלא בשחיטה ויהא איסור אבר מן החי ואיסור בשר מן החי ואסור נבלה וטרפה נוהג בהן וכסברת רבנן [חולין ק"א ע"ב] דאמרי נוהג בטהורין דדרשי כל שבשרו מותר אתה מצוה על אבריו. אבל לסברת הר"מ ז"ל [פ"ב ממאכ"א ה"ג] דאמר דאיסור עשה יש בהן אינן בכלל טהורין ובין בחייהן בין במיתתן אינן אלא באיסור עשה. עד כאן לשונך. תשובה איברא קושטא דמילתא הכי מכרעא דמותר לגמרי דבר תורה דבשרו וחלבו ודמו בחד גונא נינהו וכחדא ילפינן להו בסיפרא [פרשת שמיני פ"ד ה"ד], גם במקצת נוסחאות בגמרא [כתובות ס' ע"א] כתיב אוציא את החלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הדם שהוא נוהג בכל וכו', וכי היכי דחלבו ודמו מותר לגמרי אף בשרו כן. והדין נותן דמנא תיתי לאסור וכל מה שלא אסרתו התורה הרי הוא בכלל התר גמור, דהא דאיצטריך למישרי [כתובות שם] בשרו וחלבו מהוא יתירא דכתיב גבי גמל [ויקרא י"א] ומזה לכם הטמא היינו מן הטעם שכבר פרשו שם לפי שהיה בדין מדין בהמה טמאה שהקלת במגעה והחמרת בחלבה ובשרה כדאיתא (בסיפרי) [בספרא] ובפרק אף על פי [כתובות שם], וכיון דאפקיה רחמנא להתירא הרי הוא בהתר גמור. ודקא קשיא ליה (למה) [למר] אם כן ליבעי שחיטה ויהא אסור אבר מן החי ובשר מן החי וטרפה ונבלה נוהג בו. שחיטה בבשר מהלכי שתים למה אף כשתמצא לומר שהוא בהתר גמור, אטו כללא הוא דכל מותר טעון שחיטה והא איכא חגבים דשרו ואינן טעונין לא שחיטה ולא נחירה, וכדאמרינן בריש פרק דם שחיטה בכריתות [כ"א ע"א] דאמרינן התם אוציא דם חגבים שכולן היתר ואסיקנא מאי כולן התר דלא בעי שחיטה, ומדקאמר שכולן התר משמע דאפילו נחירה לא בעו דאם איתא אין כולן התר. וכי תימא דלעולם טעונין נחירה והא דקאמר שכולן התר משום דנחירה לאו כלום הוא, אם כן מאי קאמר דהא איכא עוף דכולו התר דאין טעון שחיטה אלא נחירה למאן דאמר [חולין כ"ז ע"ב] אין שחיטה לעוף מן התורה ואפילו הכי דמו אסור. וכי תימא סוגיא דהתם כמאן דאמר התם [כ"ח ע"א] יש שחיטה לעוף מן התורה אם כן למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה (גם) [דם] חגבים אינו אסור כדם עוף ואף על גב דאפשר ליה למעוטיה משום דלית בהו טומאה חמורה מכל מקום למאי דקא נסיב ליה טעמא דכולו היתר הוה ליה לאקשויי למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה הא איכא עוף דכולו היתר. ואם תאמר היתר חגבים בלא שחיטה ובלא נחירה משום דאסיפה כתיב בהו כדגים דכתיב [ישעי' ל"ג] אסף החסיל וכמו שכתב בעל ההלכות ז"ל, אינו מחוור דאפילו דגים לא אתו לן אלא משום דכתיבא בהו אסיפה דידהו [במדבר י"א] גבי שחיטה דאחריני הא לאו הכי לא כקושיין דאקשי בגמרא [חולין כ"ז ע"ב] מויאספו את השלו, ורב יהודה שאמר משום רבי יצחק בן פנחס בריש פרק השוחט [שם] אין שחיטה לעוף מן התורה ואיצטריך למילף מדכתיב [ויקרא י"ז] ושפך את דמו ולא אמר משום דלא אשכחן דאצרכיה רחמנא שחיטה וכל שלא נאסר הרי הוא בכלל היתר, התם היינו טעמא משום דכתיבי גבי חיה דכתיב [שם] אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וחיה צריכה שחיטה דאיתקש לפסולי המוקדשין [חולין כ"ז ע"ב] לפיכך איצטריך קרא למעוטי דאי לא הוה אמינא דטעון שחיטה כחיה. ועוד משום דאיסור [דם] נוהג בו כבהמה וחיה הייתי אומר (שהיה) [שיהיה] טעון שחיטה דכענין זה אמרו [כריתות כ"א ע"א] גבי כוי כדבעינן למימר קמן לפום כן איצטריך למילף ושפך. ודאמרינן נמי [חולין כ"ז ע"ב] ודגים דלית להו שחיטה מנא להו ואיצטריך למילף מדכתיבא אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני, התם נמי מהאי טעמא הוא משום דכתיבי גבי הצאן ובקר ישחט להם [במדבר י"א], הא בעלמא כל דלא כתיבא שחיטה הרי הוא בכלל היתר בלא שחיטה. ותדע לך דהא כוי למאן דאמר בריה בפני עצמה היא לא ילפינן שחיטתו אלא מסברא הואיל ורבייה רחמנא לכל מיליה כבהמה דדמו וחלבו וגידו כבהמה אף שחיטתו כבהמה כדאיתא בריש פרק דם שחיטה [כריתות כ"א ע"א], ומשמע דלעיקר שחיטה קאמר ולא לשני סימנין בלבד כבהמה קא בעי ולאפוקי מסימן אחד (בעוף) [כעוף], ופשט ליה דטעון שחיטה כבהמה הואיל ורבייה רחמנא לכל מילי כבהמה ומינה דאף הוא בשני סימנין. ואם תאמר אם כן למה הוצרך שם בריש פרק דם שחיטה [כ' ע"ב] למעוטי דם מהלכי שתים משום דלית בהו טומאה קלה תיפוק לי משום דכולו היתר דאינו טעון שחיטה, יש לומר משום דאף הוא אין כלו היתר דאיסור גיד הנשה נוהג בו דאיסור גיד בכף הירך תלייה רחמנא כל דאית ליה כף ועגיל [חולין צ"ב ע"ב], ואפילו בדאית בעוף ועגיל ואית לבהמה ולא עגיל בעיא ולא איפשיטא אבל כל דאית ליה ומינו אית ליה ועגיל אסור, ועוד שאף הוא היה עיקר מעשה, ואם כן אין כלו היתר. ומה שאמרו [כריתות כ"א ע"א] בחגבים שכלן היתר ופרישנא משום דלא בעו שחיטה, לאו למימרא דמשום הא בלחוד קרו להו כולן התר אלא משום שאין נוהג בו לא איסור חלב כבהמה ולא איסור גיד כחיה ולא אפילו שחיטה ונחירה כעוף, והיינו דקרי ליה כולו התר לומר שאין בו שום איסור. ועוד משום דבכל חד וחד בעי לאשכוחי טעמא חדא. ותדע לך דהא בדם בצים דקא יהיב טעמא משום דאין מין בשר ובחגבים עצמן דיהיב טעמא משום דכולן היתר לא היה צריך לזה כלל דהא אפילו הוו מין בשר ואין כלן התר הא נפקי משום דאין בהם טומאה חמורה. וכיון דמהלכי שתים אינן טעונין שחיטה אף איסור בשר מן החי ואבר מן החי אינו נוהג בהן לישראל. והא דדרשי רבנן [חולין ק"ב ע"א] כל שאתה מותר בבשרו אתה מוזהר על אבריו היינו בכל מה שטעון שחיטה או נחירה, דאי לא תימא הכי אם כן לרבנן אף דגים וחגבים שבשרן מותר אתה מצווה על אבריהן, והא ליתא וכדמשמע בשילהי רבי עקיבא בשבת [צ' ע"ב] בדרב כהנא דהוה מעבר שושיבא אפומיה ואמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, דמשמע הא משום בשר מן החי ומשום אבר מן החי ליכא ואפילו אכיל ליה ואפילו לאבריה. ובתוספתא דמסכת תרומות תניא בפרק תשיעי [ה"ו] אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש, פירוש חיים שחותך אפילו בעודן חיים ואוכל. ועוד דאפילו למאי דסבירא ליה למר ליכא משום אבר מן החי דהא רבנן הכי דרשי לא תאכל הנפש עם הבשר [דברים י"ב] אלא בשר לחודיה כלומר שפירש לאחר שתצא נפשו, ואילו בשר מהלכי שתים לאחר שתצא נפשו אסור אפילו בהנאה וכדעת הרב ז"ל אם כן לית ביה משום אבר מן החי דהא לאחר שאין הנפש עם הבשר בשר לחודיה אסור. ולפי מה שאמרנו אף איסור טרפה ואיסור נבלה [אין בו] דכל שאין שחיטה ונחירה בסימנין ליכא לא משום טרפה ולא משום נבלה. ומיהו מסתברא דמצות פרוש בבשרו איכא, מדאסרינן חלבו לגדול כשלא פירש.
